<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר א' פ"ג</h1>
<h2>דף פז:</h2>
באזהרה על אחור התשובה. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה ודעת וחשבון וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה [קהלת ט'], שלמה ע"ה בא להעיר האדם על זאת הכונה שאנו מכונים לבארה, והוא שהזהיר האדם להיות מטיב מדותיו תמיד ולא יחשוב בלבו להמשך אחר תאותיו זמן רב, ויגמור בדעתו כי לקץ ימיו יחזור בתשובה, והוא נשען על מה שבארנוהו בהיות התשובה מקבלת בכל זמן ובכל צד, ואיננו חושש אם איננה רבת הגמול אחר שהיא מועילה, הזהירו להסיר זאת המחשבה מלבו והוא אמרו, בכל עת יהיו בגדיך לבנים וג', וכונתו בזה על בעל התשובה נקשר על מה שאמר למעלה מזה [שם] כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, והוא מדבר אל הנמשכים אחר תאות היצר כאמרו סמוך לזה [שם], וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם, ואמר על זה שעם היותם הולכים בשרירות לבם הרע ומכל מקום כשהם מחוברים אל החיים יש בטחון מצד תשובתם, והוא גם כן מה שכונו באמרם [אבות פ"ד מי"ז] יפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, רצו בזה שיש מן החיים ואם בפושעים נמנה שיצליח דרך תכליתו בזמן מועט בתשובתו בעולם הזה מה שלא הצליחו המתים שכבר מתו ואם להם בנצחיות החיים מדור לפי כבודם, ואל כיוצא בזה כיון באמרו כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, או אפשר שהוא לא המשיל במלת אריה רק מי שהוא על תכונות המעלה אלא שהוא לא השתדל בחק נפשו על הצד הראוי, ודמה האדם הפחות לכלב, להיות חיי הכלב פחותים מעטי ההנאה, מצד שאין מזונו מצמח האדמה, והוא צריך אל מזונות האדם כלחם ובשר, והשגחת האדם נעדרת ממנו, או היא מעוטה בו מצד שאינם ראויים לרוב בני אדם לא לאכילה ולא לחרישה ולא לרכיבה ולא לעבודת משא, אף כי למעוט ההשגחה בו יצטרך לגנוב ולהזיק וגם שם יד האדם תהיה בו להכותו ולפצעו על הרוב, וחיי האריות הם בהפך יקחו להם מכל אשר בחרו, ואמר שהאדם הפחות וחסר המדות והמעלות עם היות ענינו רחוק מהשלמות לחסרון הכנותיו, ושאינו ראוי לדברים עקריים, כמנהג הכלב, ולהיות גם כן צריך לבקש מזונו על צדדים מגונים ונבזים, עם כל זה הוא טוב ממי שהיה על מתכונת ענינו בחייו על מתכונת השלוה וההשקט ועל שלמות הכנותיו, אחר שזה חי עדין ואפשר בו השינוי וההעתק ברוב ההשתדלות, וזה שכבר מת ולא השתדל על מה שראוי להשתדל בו אי אפשר להוסיף בהשתדלותו עוד, ואפשר שלקח במליצתו כלב ואריה ששניהם חיות רעות לא ימצא בהן הטוב להורות, שלא דבר מן השלמים רק באנשים שאין ביניהם רק הפחיתות והמעלה על הדרך שפרשתי, ואמנם פרשתי זה אע"פ שיצאתי מדרך רוב מפרשים שהביאו בענין אריה השלמים והחכמים, ובאו אריה וכלב על דעתם בדמיון היותר פחות שבבני אדם והיותר נכבד שבהם, מפני שאין ראוי אצלי לשבח הכלב החי על האריה המת בזה הצד, וממה שיחזק זה הוא אמרו בסמוך לזה [קהלת ט'] כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם, רצה בו לבאר טעם על מה ששבח הכלב החי מן האריה המת ואמר, כי החיים יודעים שימותו ואפשר קרוב אצלם בהתבוננם בקצם שישובו, אבל המתים אינם יודעים ולכן אין עוד להם שכר, כלומר אין להם תוחלת עוד בשכר, שאין תשובה אחרי המות, והוא אמרו כי נשכח זכרם, ולא יאמר כן על השלמים אשר יזכירום דבריהם ועניני הנהגתם ומדותיהם ומוסרם לעולם, ולא מת מי שהחיו אותו דבריו, ולא נשכח זכר מי שהחזיקו רבים בבריתו, ועל דרך הצחות ענה אחד מן החכמים את הכסיל כאולתו אמרו בדרש [קה"ר ט' ב'], אנדרינוס שחיק טמיא אמר ליה לר' יהושע בן חנניה אנא עדיף ממשה רבך, אמר ליה למה, אמר ליה דאנא חי והוא מית וכתוב כי לכלב חי טוב מן האריה המת, אמר ליה יכיל את למיגזר דלא ידלק בר נש נור ברומי תלתא יומין, אמר ליה הן, נפק וגזר הכן, לעדן רמשא דיומא קמא סלקון תרויהו למטיילא על אגר פטפין דידיה, חמון תננא דסליק מן רחיק, אזלון להתם, אמר ליה מהו הכן, אמרין ליה מרא דביתא באיש ופקדן אסיא דלשתי חמימין, אמר ליה תפח רוחיה דההוא גברא מן דאתגזר באורי[ת]א [שמות ל"ה] לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת לא אדליק בר יהודאי נור בשבתא ומן דאת חיי מבטלין גזרתך ועד כדון את אמר דאת חי והוא מית, ועל דרך זה אמרו ז"ל במסכת תענית פרק ראשון [ט' ע"ב], שלשה פרנסים טובים עמדו להם לישראל משה אהרון ומרים ושלש מתנות נתנו להם באר בשביל מרים ענן בשביל אהרן מן בזכות משה מתה מרים נסתלק הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן מת אהרן נסתלקו ענני הכבוד וחזרו בזכות משה מת משה בטלו שלשתם והיינו דכתיב [זכריה י"א] ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר אלא שנטלו כל המתנות בירח אחד, כל זה הוראה שלא מת מי שהטוב נמשך אחריו זמן רב כל זמן שטובו ועניניו נמשכים ומפורסמים.
ונשוב לדברינו והוא, שהוא ע"ה דבר על בעל התשובה והזהירו למהר בתשובתו, ולא יקח מתון בענינה שמא לא יפנה לשוב וימות במרדו, והוא אמרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים וג', וכבר התפרסם המשל במלת בגדים שהוא רמז על מדות האדם, כמו שבא גם כן [תהלים מ"ה], מור ואהלות קציעות כל בגדותיך, וכן [שה"ש ד'] וריח שלמותיך כריח לבנון, על הדרך הנודע בפסוקים אלו בהיות ענינם נאמר על תכונת האדם בשני השלמיות, וכבר בארו קצת החכמים טעם על היות מלת בגדים נאמרת על המדות, כי כמו שהבגדים הם קנין הגוף לא מעצם הגוף, כן המדות מקנין הנפש לא מעצם הנפש, והם לבוש הנפש כאשר הבגד לבוש הגוף, אמר על זה [איוב כ"ט] צדק לבשתי וילבשני, כמו שיתבאר, וכן תמצא דעת יונתן בן עוזיאל בענין יהושע הכהן הגדול על אמרו [זכריה ג'] היה לבוש בגדים צואים, שתרגם בו ענין המצא בו מדה מגונה, שלא מיחה בבניו בהושיבם נשים נכריות, וכן תרגם [שם] והלבש אותך מחלצות, ואלבש יתך זכוון, כנה הזכיות והעונות, ר"ל אותם שהם תלויים במדות, במלת בגדים, ואל זה כוונו ע"ה באמרם וירח את ריח בגדיו [בראשית כ"ז], מלמד שריח בגדותיהם של צדיקים מעין העולם הבא, כי המדות הם התחלת השלמות באדם, והזהיר החכם שיהיו בגדיו לבנים בכל עת, ולא ישען בעשותו העברות על מה שבדעתו לשוב בקץ ימיו על הצד שבארנו שתשובתו מתקבלת גם כן, והוא לא יחוש לדעתו חולשת התשובה ההיא אחר שינצל בה מן העונש הנצחי ותשימהו בכלל חולקי העולם הבא, הזהירו אשר לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה שמא לא יפנה וימות במרדו ויפול ברשת הענש הנזכר, והוא שבאר אחר כן ואמר [קהלת ט'] כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כלומר אל תתאחר בהזדרז לעשות המצות ובהזהר למניעת העברות ובהשתדל להשלים עצמך בכל יכלתך לבא עד תכונת המעשים הטובים ולהגיע אל המקום אשר יבחר יי אליך לשכן שמו שם, לא שתאמר בלבך בשרירות לבי אלך ואחר כן אלכה ואשובה ואזכה לתענוג שני עולמות, כי אין מעשה וחשבון בשאול וג', רצה בו שאפשר מותו פתאום וברגע שאול יחת, הנה חטא במחשבתו וירד בעמקי שאול ואין עוד רפואה למכתו כי אין תשובה לנפש אחר מותה, ולהזהיר על זה האריכו ע"ה תמיד בענין זה, אמרו ז"ל [רות רבה ג' א'] קטון וגדול שם הוא [איוב ג'], בעולם הזה מי שהוא קטון יכול להעשות גדול ומי שהוא גדול [יכול להעשות קטן אבל לעתיד לבוא מי שהוא קטן אינו יכול להעשות גדול ומי שהוא גדול] אינו יכול להעשות קטון, וכן הוא אומר [קהלת א'] מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, בעולם הזה מי שהוא מעות יכול לתקון ומי שהוא מחוסר יוכל למנות אבל בעולם הבא מי שהוא מעות אינו יכול לתקון ומי שהוא מחוסר אינו יכול להמנות, היתה כונתם בזה מה שבארנו והוא, שבחיי האדם ואם הוא על תכלית הפחיתות והרוע עד שיקרא קטון ומעות ומחסר, הוא מכל מקום אפשר התקון עד ישים חלקו בחיים ועם צדיקים יכתב, אבל אם ימות על תכונת מה שהורגל אבדה תקותו, כמו שאמר [משלי י"א] במות אדם רשע תאבד תקוה, ועל הדרך הצחות דרשו ע"ה [קה"ר א' ט"ו] בא וראה שהרשעים מזדוגין זה לזה בעולם הזה אחד מהם עשה תשובה ומת ואחד מהם מת ולא עשה תשובה, לעתיד לבא נמצא זה עומד בחבורת הצדיקים וזה עומד בחבורת הרשעים, נמצא הלה עומד וצווח שמא משוא פנים יש בדין אני וזה גנבנו כאחד אני וזה הרגנו כאחד היאך זה מתעדן עם הצדיקים ואני שרוי עם הרשעים בצער זה, אומרין לו שוטה חברך הרגיש בטולו וחזר בו, אמר להם הואיל וכח התשובה גדול כל כך הניחוני ואלך ואעשה תשובה, אומרים לו שוטה שבעולם העולם הזה דומה לשבת ועולם שבאת דומה לערב שבת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, וכן העולם הזה דומה לים ועולם שבאת דומה ליבשה אם אדם מכין ביבשה אוכל בים אם אין אדם מתקין ביבשה מה יאכל בים, וכן אמרו ז"ל [שוח"ט תהלים י'] בהמשל הענין לשיירה שהיתה מהלכת בדרך כיון שהחשיך בא הבורגני אצלה ואמר לה הכנסי בבורגני מפני חיה רעה ומפני לסטים, אומרת לו אין דרכה של שיירא להתירא ולהכנס בבורגן כיון שהלך בא עליהם אישון לילה ואפלה וראתה חיות רעות מחזרות ובאות ולסטים הולכים ומזדיינים, חזרה אצל הבורגני והיתה מבקשת ממנו שיפתח לה ותכנס בבורגן, אומר לה לא אמרתי לך הכנסי בבורגן ואמרת אין דרכה של שיירה להכנס בבורגן מעתה אין דרכו של בורגן להפתח בלילה ואין מקבלים את האדם משחשכה, ואל זה כיון יונתן בן עוזיאל במה שאמר הנביא [ישעיה נ"ה] דרשו יי בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שזה הפסוק רבו פרושיו מצד מה שמראה מפשוטו של מקרא זה שאין השם נדרש בכל עת עד שהקשו רבותינו ז"ל [ר"ה י"ח ע"א] מזה עם מאמר נמצא לאדון הנביאים ע"ה הוא אמרו [דברים ד'] כיי אליו בכל קראנו אליו, ותרצו הענין כמו שנודע בדבריהם, ובעלי הפשט גם כן פרשוהו בפנים שונים כמו שיתבאר, אבל יונתן תרגם בו כי העדר המציאות ההוא הוא להעדר חיי האדם והוא שתרגם, תבעו דחלתא דיי עד דאתון חיין בעו מן קדמוהי עד דאתון קימין, רצה בזה שיזהרו לשוב בעוד בחיים חייתם כי אז הוא נמצא וקרוב, ויזכור כל אחד ואחד כי המות הולך וסובב תמיד ומחזר על הפתחים כעם ככהן כרב כצעיר כנער כזקן, ויעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו לפני בא יום יי הגדול והנורא, ויראה את עצמו בכל עת ובכל זמן כאלו ימות מחרתו למען יתבונן ויהיו כל ימיו בתשובה, ורבותינו ז"ל מכונים להעיר זה, אמרו [שבת קנ"ג ע"א] שוב יום אחד לפני מיתתך ונשאל בעל המאמר וכי אדם יודע באיזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה, ואמרו ז"ל [שם] בהמשל זה הענין למלך שזמן את עבדיו ולא קבע להם זמן, פקחים שבהם קשטו את עצמם וישבו על פתח המלך ואמרו וכי חסר בית המלך כלום, טפשים שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום יש סעודה בלא טרח, פתאם בקש המלך את עבדיו, פקחים שבהם נכנסו כשהם מקושטים טפשים שבהם נכנסו כשהם מנוולים, שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טפשים, אמר הללו שקשטו עצמם וכו' שנ' [ישעיה ס"ה] הנה עבדי יאכלו וג', וכן אמרו ז"ל לאשתו של מלח שפרש בעלה לים והיתה אשתו מתקשטת אמרו לה שכנותיה מי ראה אשה מתקשטת ובעלה פרוש הימנה, אמרה להן בעלי ספן הוא וזוטו של ים הפכפך הוא אם רוח הופכת את הספינה הוא חוזר אלי פתאם ומוצאני כשאני מלכלכת מה אני אצלו, כל זה הורה שלא תביאהו מחשבתו לאחר תשובתו בהשענו על תשובת אחרית ימיו, שמא ימות טרם מחשבתו ותמהרהו שואה לא ידע, ואמרו ז"ל דרך צחות [סנהדרין ל"ג ע"ב], אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי, כלומר הכן מחיתך בעוד שתוכל, וחכמי המוסר אמרו מלא כדך בעוד שתחזיק בחבל ובדלי, ואמר אחד מהם בנעם מליצתו, שובו פתאים בעוד שהתשובה מקבלת, והטיבו מעלליכם בעוד בידכם היכלת, טרם שתאמרו מי יתן וגוענו אבדנו ביום אשר נולדנו, מי יתן מותנו ביד יי יונקי שדים, ולא נהיה חרפה ודראון בגבהות לב ופעל ידים, וזה ענין מה שאמרו שלמה החכם ע"ה [קהלת י"ב], וזכור את בוראך בימי בחורותיך וג', באורו אצל קצת המפרשים על ימי הענש הגדול, כאמרו אחר כן, עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו', שהוא על ענין המות, ואצל קצתם באורו על ימי הזקנה, אבל אצלי באור הענין, שהוא רמז בענין עד אשר לא יבאו ימי הרעה, ענין אחד, ובענין עד אשר לא תחשך השמש, ענין אחר, ובענין עד אשר לא ירתק חבל הכסף, ענין אחר, והזכיר שלשת מדרגות התשובה המתאחרות שהן היותר רבות הסבה ונוטות אל צד ההכרח, ורמז בענין ימי הרעה זמן הצרות והיסורין, ובא אין לי בהם חפץ, על דרך [דברים כ"ח] בבקר תאמר מי יתן ערב ובענין עד אשר לא תחשך השמש והאור, רמז לימי הזקנה, כמו שהתבאר בכל הספור, אמר [קהלת י"ב] ובטלו הטוחנות וג' ויקום לקול הצפור וג' וינאץ השקד וג' ובענין חבל הכסף, רמז ליום המות, כאמרו עליו וישוב העבר אל הארץ כשהיה, ולפי זה בא בראוי התחלת הספור בזאת הפרשה שלש פעמים בכל אחת מהן עד אשר לא וג', ובא כל זה על בעל התשובה.
והוא אמרו [שם י"א], שמח בחור בילדותיך וג', ואמנם על דעת מפרשים הוא מן הצווים השוללים, ר"ל הנאמרים דרך הפחדה ומניעה, כענין [איכה ד'] שישי ושמחי בת אדום, וכענין [עמוס ד'] באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשע, וכן [ירמיה ז'] עולותיכם ספו על זבחיכם וגו', וכן הרבה, כמו שנודע בדרכי הדקדוק, ובא הנה על זה הדרך, כלומר שמח בחור וגו', והשתקע במצולות מעשיך הרעים והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך מבלי שתשמע לקול מיסר ומוכיח כי הנה על הכל יגיעך הענש הגדול, והוא אמרו [קהלת י"א] ודע כי על כל אלה יביאך האלים במשפט, ואפשר שבא הצווי הנה על צד היות קרוב לנמנע שימצא האדם בלתי נמשך אחר טבעו בהיות יצר לב האדם רע מנעוריו, וכבר בא הצווי בזה הספר על ענינים טבעיים אשר השתנותם רחוק, לא שיכוין הצטוותו על הענין ההוא, ובא הנה להזהירו למהר תשובתו, ואמרו ודע כי על כל אלה וג', איננו אצלי ענין הודעה למי שלא ידע, אבל התבוננות הדבר והזכרתו אותו במחשבתו תמיד, והענין כאלו אמר אם שמחת בילדותיך ונטית אל הקצה לפי המשך טבעך התבונן תמיד במחשבתך על הענש המגיע ועל בואך במשפט, ומצד היות ענין התשובה קרוב לבעל זאת המחשבה, ר"ל למתבונן תמיד ביום המות ובאו במשפט, וכמעט שהתשובה מוכרחת עם התמדת זה ההתבוננות אמר דרך צווי גם כן על זה [שם] והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך וג', רצה בו שעם זאת המחשבה תחויב שתסיר כעס מלבך ורעה מבשרך, והוא דמיון על מחשבת הפעלות ועל העשותם וכן אמרו כי הילדות וג', רצה בו שבזאת המחשבה לא יפתך הילדות ולא תשיאך רתיחת הבחרות בהכירך בענינו היותו הבל גמור אחר שתתבונן באחרית, והוא אמרו גם כן [קהלת י"ב] וזכור את בוראך בימי בחורותיך ר"ל שבשקידת זאת המחשבה תמהר לשוב ליוצרך בזמן התקף והשלוה מנדבת לבך ומטוב רצונך, מבלתי שתשמור על זה סבה מעוררת תכריח יצרך עליה, ר"ל על התשובה, והוא שהזכיר הנה שלש סבות סבת הצרות והיסורין והם ימי הרעה, וסבת הזקנה, וסבת המות כמו שבארנו, ונמצא שזה הענין, ר"ל ההתבוננות בעת המות תמיד ותתו תמיד יראת המשפט על לבבו תמציא כל ימיו בתשובה, ויזהירהו להזדרז ולמהר ענינה ותשמרהו מהתאחר בה ומהשתקע בעונות על משענת תשובת האחרית וכבר בארנו איך העירו ז"ל בהרחיק זאת המחשבה באמרם [שבת קנ"ג ע"א] שוב יום אחד לפני מיתתך, ובשאר הדברים שכתבנו מדבריהם, והוא מה שחתם הלל הזקן במאמרו הנכבד אמר ע"ה [אבות פ"א מי"ד], אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי, רצה בזה אם לא אהיה אני המעורר את נפשי למדות ולמעלות מי המכריחני על מעשי אם לטוב אם לרע ואין עלי מכריח במעשי אבל הבחירה בידי לעשות אשר ארצה אם להשתמש בצרכי הגוף אם בצרכי הנפש, ואמרו וכשאני לעצמי מה אני פרש בו הרב מורה צדק, כאלו אמר ואחר שברשותי להטות נפשי לאיזה צד שארצה מה עשיתי מן המעשים הטובים בערך מה שראוי לי לעשות ואינני שלם, אבל אצלי לפרש בו שהוא רוצה בענין כשאני לעצמי, כשאני מתעסק בצרכי גופי מבלי שאשגיח לעבודת האל רק לעבוד עצמי לבד מה אני והנה נחשבתי כבהמה, והכונה להיות האדם משתדל בחק נפשו השתדלות תמידי ובצרכי גופו כפי ההכרח לבד, ושתהיה תכלית כונתו בהשתדלו בדברים העולמיים לעבודת השם, והוא אמרם ז"ל [ע' ברכות נ"ד ע"א] ואהבת את יי אליך בכל לבבך, בשתי לבבות וכו', כלומר שבהשתדלותו בחק נפשו והשתדלותו בצרכי גופו תהיה הכונה בשתיהן אל תכלית אחת והיא אהבת השם, כמו שיתבאר, אבל ההשתדלות בגופניות מבלי השגחה אל התכלית הנזכר והוא ענין היות האדם לעצמו לבד הוא ענין הבהמה שוה בשוה, והוא ענין אמרו וכשאני לעצמי מה אני, ואמר אחר כן ואם לא עכשו אימתי, והוא אצלי נקשר עם אמרו כשאני לעצמי וכו', אמר אם אולי החטיאני יצרי להיות לעצמי ואני נשען על מה שבלבי לתקן מעותי לקץ הימים, ויתאחר השתדלותי בתקון נפשי על צד זאת המחשבה, אם לא עכשיו אימתי, ואולי זמן תקותי ישמט מבין ידי כי המות תמהר להכאיב הנפשות פתע פתאום, כאמרו [איוב ד'] מבקר לערב יכתו וג', ואמר [תהלים צ'] בבקר יציץ וחלף וג', ואמר [תהלים קמ"ד] ימינו כצל עובר, ואמרו בדרש [בראשית רבה צ"ו ב'] לא כצלו של אילן ולא כצלו של כותל אלא כצלו של עוף פורח, ועל זה אמר אם לא עכשיו אימתי, על דרך אמרם [אבות פ"ד מ"ד] אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, נמשך אל הכונה שבארנו, והיא להזהיר החוטא שלא לאחר תשובתו בהשענו על מה שבלבו לשוב שמא לא יפנה, והנה החטיא כונתו ונפשו קשורה בחבלי שאול לא יוכל עוד לצאת ממסגר חבלים נפלו לו בחטאו.
והר"ם ז"ל ביאר ענין ואם לא עכשיו אימתי בפנים אחרים כמו שנבאר למטה, ורבותינו ז"ל העירו גם כן הערות בדרכים אחרים ירחיקו זה הדמיון הרע, ר"ל ההשתקע בפעלות הרעות על השענות מחשבת האדם בתשובה, והוא אמרם בכמה עונות שאין מן השמים מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם יחיה שנים רבות, מצד היות העון ההוא גדול מנשוא וימות ברשעו, והוא ענוש יענש כאשר ישית עליו המשפט החרוץ להאכילו מפרי ידיו ותבואת שפתיו, אם אולי לא יצילנו איזה זכות מזה ישמרנו מהסגר בעדו דרכי התשובה לרוע מעשיו, ואחד מאלו העונות הוא בעל זאת המחשבה, ר"ל המכיר צורך התשובה וממתין בה זמן מצד השענו עליה והוא אמרם ז"ל [יומא פ"ה ע"ב] האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר, וכתב הר"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ד ה"א] הטעם מצד חומר העון ימנע ממנה ענין התשובה על צד ענש, וראיתי מי שהתפלא מה היא החומרא הגדולה הנמצאת בזה העון בסבת היות מחשבתו לשוב ממנו בעת העשותו, אחר שהעברה ההיא אינה חמורה בעצמה עד שמי שיעשנה בבלתי מחשבת התשובה יהיה מאותם שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, איך יתאמת במי שחטא ובעת חטאו היה בלבו תכלית כונת המרד ר"ל שלא היתה מחשבתו לשוב ממנו שתהיה מחילת חטאו וסליחת עונו קרובה ממי שבעת חטאו לא מרד תכלית המרד אבל שהחליש כח המרד בהגמר בדעתו היותו שב ממנו, התקריב התשובה הפלגת החוטא אם ירחיקנה חולשתו, ולפי מה שנמשכתי לבארו דעתי בכוונת רבותינו, שהיא באדם שבעת עשותו העברה יכיר צורך התשובה אין יצרו מושקע ומוטבע בגנות המדות כל כך שלא יוכל לכבשו בהשתדלות מעט, אבל לא חשש לקנתר עם יצרו ולאציל ממנו את אשר שאלו עיניו מצד היותו נשען על התשובה ולולא דעתו תועלת התשובה ושהיא מכפרת לשבים כבר היה מעמיד עצמו, אבל הביאו לזה השענו על מה שידע מתועלת התשובה גם אחר החטאים הגדולים וגם בעת הזקנה, ולא חשש במה שלא ימשך אחריה תגמול רב ולא חשש לפטפט ביצרו, אבל נשקע בענינו הרע ועשה כרצונו והגדיל מריו הרוג בקר ושחוט צאן ערוך השולחן אכול ושתה כי מחר נשוב, ונמצא שההשענות על חסד השם, ר"ל התשובה הביאו לאלה החטאים, לא תגבורת היצר, אם כן שכר התשובה יוצא בהפסדה, בהיותה מחטיאה את האדם על צד ההשענות עליה, ולולי הבטחון בה לא עבר זה ולא חטא כי לא עברו תגבורת היצר, ונמצא אם כן היות חסד השם סבת החטא, בכיוצא אמרו שאין מספיקים בידו לעשות תשובה, וזה אמנם מעיון מאזני היושב ומנקדת משפטי המדות התוריות, שזה בלי ספק גדול עונו מנשוא, בעשותו חסד השם סבת החטאים, אחר שהיה יכול למחות ביצרו ולא חשש למחות בו מצד השענו על התשובה בדעתו תועלתה בכל צד ובכל זמן, אבל מי שתקפו יצרו ולא יוכל טבעו להסתלק מן העבירה בשום פנים, ואף אם יחשוב שאין לו תועלת בתשובה יגבירהו יצרו לעבור בזה לתקף יצרו ולחלשת שכלו, בזה הגדיל השם חסדו לפתוח לו דרכי התשובה, ועל זה הצד היה בעל תכלית המרד קרוב לתשובה יותר ממי שאינו ראוי בתכלית המרד, ואין הפרש בו אם היה דעתו לשוב בעת חטאו אם אין, והמשל בזה על איש מבית המלך אין לו טבע הסכלות ולא יגבירהו טבעו עליו אבל יביאהו לזה בטחונו באהבת המלך והיות חסדו וחנו נטוי אליו, ולולי זה הבטחון כבר נמנע מעשות פעלות ההזק, יהיה אמנם מיושר מדות המנהיג לסגור לו שער חמלתו וחסדו לבל תהיה אהבתו וחמלתו סבה להחטיא בני אדם, והנה גדול עון האיש ההוא בעשותו אהבת המלך סבת החטאים ומקור העברות, ויהיה מן הראוי בטכסיסי המלוכה להרחיק אהבתו מזה יותר ממה שאינו ראוי להרחיקה מאנשי הבית חטאו לסכלות טבעם, ר"ל לתגבורת יצרם וחולשת שכלם, והנה נמצא על זה הצד שתהיה אהבת המלך ראויה להתרחק ממי שאינו בתכלית הסכלות יותר ממה שאין בראוי אצלה להתרחק ממי שהוא בתכלית הסכלות, ומציור המשל עוד וממה שנמשך אליו לפי הנמשל הוא כי כאשר הגדיל זה האיש והפליג בעבודת המלך ולסבת עבודתו נפתחו לו שערי חמלתו כאשר בתחלה ולא סגר הדלת אחריו ותועילו לו אהבת המלך כן זה החוטא, ר"ל האומר אחטא ואשוב, אם מצד זכות או זכיות הספיק בידו השם ושב בתשובה תועיל לו התשובה, כמו שבארנו, שאם אמר אין מספיקין בידו לעשות תשובה לא אמר אין להם כפרה בתשובה, אבל שהיה ראוי שלא יספיקו לו לעשותה, אלא שהגינו עליו מעשיו לבל יסגרו לפניו שערי התשובה, וכן צריך לפרש בכל אותם עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה, שאע"פ שאמרו שמעכבין אותה, לא אמרו שמונעין אותה, אלא הרי הוא מנוחלי העולם הבא כל זמן שיעשה תשובה, ואחרי הודיע אלים לחוטא את כל זאת במה יבטח להאריך זמן בתשובתו מצד השענו עליה ולהכניס עצמו בדין שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואיך לא יירא גם כן מהכרת חייו פתאם ותביאהו מחשבתו אל הענש הגמור להתרשלות התשובה, וכבר אמר [איוב ד'] אף שוכני בתי חומר וגו' מבקר לערב יוכתו וג', רצה בו שימותו פתאם, ומצד שלא ישימו על לב ענין התשובה תמיד, והוא אמרו [שם] מבלי משים, תכרת תקותם, ויאבדו לנצח, ר"ל על המות הנצחי, והוא אמרו שם הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה, אע"פ שמלת יתרם אצל המפרשים היא נאמרת על הממון, אבל אצלי ביאורה על הדבר הראוי להשאר אחריו ברכה לו הקשיב, ואמר שהדבר ההוא נסע בנסעו ואבדה נפשו באבוד גופו, והוא שסמך אל זה ימותו ולא בחכמה, וכבר העירו עוד ז"ל הזהר על זאת המחשבה בהערה אחרת, והוא שאפשר קרוב על זאת המחשבה וכמעט שהוא מוכרח להשתקע בענינו הרע עד שיהיה ברחוק וכמעט קרוב לנמנע שיוכל עוד לסור מן המדה ההיא, ואל זה כונו לפי דעתי במה שהכניסו מדה זו, ר"ל אחטא ואשוב, בכלל עשרים וארבעה דברים המעכבין את התשובה, והטעם בזה לדעתי שזה הענין מעכב את התשובה מצד שהוא משתקע כל כך ומטביע עצמו במצולות העברות עד שלא יוכל לסור מהן, אע"פ שהר"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ד ה"א] כיון בביאור זה לדעת אחרת כמו שנבאר בביאור אותן עשרים וארבעה דברים המעכבין את התשובה, וכבר אמר [משלי כ"ב] חנוך לנער על פי דרכו וג', ר"ל שחוק למי שהתמיד לחטא רב זמנו להטיב דרכיו ולהעתק מן ההרגל הרע אשר הטבעו בו רגליו, כמו שאמרו חכמי המוסר ההרגל על כל דבר שלטון, וכן אמרו ההרגל טבע שני, וכן באר הר"ם ז"ל ענין מה שאמר הלל במאמרו הנזכר למעלה אם לא עכשיו אימתי, כלומר אם לא אקנה המדות והמעלות בימי הבחרות מתי אשתדל בקניתם, כי אם אשען לקנותם בימי הזקנה, הלא קשה לסור בעת ההוא מן התכונות שהורגל האדם בהם מפני שהקנינים והמדות כבר נתחזקו ונתישנו אם מעלות אם פחיתיות, ואל זה כונו ז"ל באמרם במדרשות אמר ר' פנחס בן יאיר כי מי שהוא מוחלט בעברות אינו יכול לחזור בו ואין לו מחילה עולמית, והוא מה שאמר ירמיהו בהוכיחו אותם שישובו טרם בא תכונת תכיפת הצרות באמרו [ירמיה י"ג] תנו ליי אליכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגלכם על הרי נשף, ואמר אחר כן [שם] אוי לך ירושלים לא תטהרי אחרי מתי עוד, כלומר לא תטהרי אחר התוכחת שאם לא עכשו מתי יהיה זה, התטהרי עוד אחר שתשקעי בפעלות הרעות, והוא אמרו בסמוך לזה [שם] היהפך כושי עורו ונמר חברבורותיו וג', רצה בזה שהמתחייב בהתמדתם במעשים הרעים ובהתישן ענינם בהם, שיהיה אצלם רוע ההנהגה כשחרות הכושי, שהוא מן המקרים בלתי מתפרדים, והוא אמרם ז"ל [יומא פ"ו ע"ב] כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהתר, ר"ל שהוא לא יבוש בענינה ויתמיד בה, וכן פרשו קצת מפרשים במאמר הנביא [ירמיה ג'] הנה דברת ותעשי הרעות ותוכל, ביאור מלת ותוכל אצלם מענין [דברים י"ב] לא תוכל לאכול בשעריך, כלומר שאתה עשית הרעות כאלו הורשית בהם וכאלו לא באה מניעתם בתורה, ואמר ותעשי לשון נקבה עם אמרו ותוכל לשון זכר, כי כן דרך הנביא תמיד לדבר פעם עם הכנסיא ופעם כנגד העם, ולהזהיר על זה אמרו ג"כ ע"ה דרך צחות משל לאדם שהיה שט על פני המים אמרו לו מעט בהליכה שלא תיגע בחזרה, רצה בו שלא ישקיע עצמו בנבכי הים עד שלא יוכל לחזור, ומה נכון המשל למה שאנו מכונין לבאר בזה, כי השט על פני המים גם בעת התחילו לשוט דעתו לחזור משם
והיה נשען בהכנסו בנבכי המים על קלותו וידיעתו בחכמת השיטין, ולפעמים יכנס בעמק עד שתהיה חזרתו קשה ורחוקה ושתהא לפעמים נמנעת, כן מי שנמשך אחר תאותיו ועושה העברות על דעת שישוב מהן אחר שתשבע נפשו בהם ישתקע כל כך במנהג הרע ההוא עד שלא יוכל לצאת ממנו עוד, ולהזהיר עוד בעל זאת המחשבה הודיעו גם כן שיש עונות רחוקה התשובה מאד מן הרגיל בהם, והם כ"ד דברים, אלא שהם מבוארים בדרכים שונים, ר"ל סבות התעכב התשובה מהם הם דרכים משתנים, כמו שיתבאר, אבל מכל מקום התשובה מתעכבת לאיזה צד שתתעכב, ולפיכך ראוי להזהר לבלתי השען על התשובה אחר שהיא רחוקה בקצת עונות שהוא לא יוכל להזהר מאותם שאמרו עליהם שמעכבין את התשובה, אם היותו נמשך לעבור על האחרות, כאמרם [אבות פ"ד מ"ב] עברה גוררת עברה, אף כי יש בהם שלא תמצא בהם התשובה על הרוב, ר"ל שאי אפשר לעשות בהם מה שראוי לעשות לבעל תשובה, ומכל אלו ההערות תתחייב ההרחקה לכל מכיר צורך התשובה ונשען עליה ותבואהו עם זאת המחשבה שואה לא ידע כי לא יוכל לתקן את אשר עותו ויוסר ממנו משען ומשענה, ואחר שהתחלנו בענין אותם עשרים וארבעה דברים המעכבין את התשובה עלינו להשלים ענינם ולבאר בפרטיהם סבת התעכב התשובה מהם מה היא בע"ה.
